ערעור מורחב בפרשיית הציידים: הנתבעים שחוייבו מגישים ערעור על פסק הדין

חוברת הציידים ופרשיית הגייס יהודה גליקמן. הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בנוסף השופט תיקן את כתב האישום והפחית בסך החיוב. הפרטים והערעור בהרחבה.

לפני כמעט חודשיים, פסק בית המשפט את פסקו הפוליטי בנושא חוברת הציידים וקו ההגנה. כצפוי היה מראש, אחרי התערבות היועץ המשפטי השופט הכריע בשרשרת פסקים תקדימים.  

השופט קבע כי הוא מקבל את התביעה כנגד שלושה, ואחד הוא מזכה. את הרב בנימין חייט השופט זיכה בטענה שלא הוכח כל קשר בינו לבין החוברת, ופסק כי על יהודה גליקמן לשלם לו הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך של 15,625 ₪. מאידך את השלושה האחרים חייב השופט בחומרא יתרה. כלפי הרבנים ר' יונה מרצבך ור' שלמה פיין חוייב כל אחד מהם בסך של מאתיים אלף ₪ וזאת לפני חיובים נלווים, ובטענה כי הוכח לדעת השופט כי יש קשר כל שהוא בינם לבין חוברת הציידים, ואת הרב יחיאל בלוי חייב השופט בסך של מאה אלף ₪ בעקבות האמירות שהושמעו בקו ההגנה. בנוסף חוייבו שלושתם לשאת בהוצאות אגרות התביעה וכן שכר עורך דין של התובע על סך 62,500 בתוספת מעמ, וכן הוצאות משפט על סך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ.

מעיון בפסק ההחלטה ניכר לכל ההכרעה הפוליטית עליה היה נעול השופט מעיקרא. כל מי שעבר על כתבי החלטה של שופטים, מכיר איך זה מתנהל. דיון ענייני בטענות ההגנה ובטענות התביעה, משא ומתן והכרעה. כאן זה לא כך. חד שתיים. הכל חתוך וברור מראש. העדויות של התובעים והחוקרים מתקבלים כולם אצל השופט ללא עוררין, וזאת למרות הסתירות והקשיים שהתגלו במהלך עדותן. מאידך את טענות ההגנה דוחה השופט במחי יד ובלי דיון משמעותי בכלל, ובסברות מחודשות שהאוזן המשפטית טרם שמעתן.

נשרטט שוב בקצרה את ראיות התביעה. גליקמן שכר חוקר, שזה שלח אחר להיפגש עם הרב יונה מרצבך. הלה התחזה ונפגש עם הרב מרצבך ובפגישה הציע סכומי כסף אדירים בתמורה להפצת חוברות חזקות נגד פעילות הגייסים והגיוס. בשלב זה אמר הרב מרצבך כי סכומי כסף גדולים יכולים לעזור להפיץ את חוברת הציידים, במהלך הדברים ניסה הרב מרצבך לצלצל לכמה אנשים, אך לא נענע. בהמשך נוצר קשר טלפוני עם הרב פיין, כשהחוקר שומע ומקליט את הרב מרצבך אומר להרב פיין "שלח את הסחורה". את תגובת הרב פיין החוקר לא שמע. בהמשך העביר הרב פיין מייל אחר ממנו קיבלו עשרות אלפי אנשים את החוברת שהופצה במיילים. בנוסף הזכיר הרב מרצבך את שמו של הרב בנימין חייט. מכח הקלטה ותיעוד זה, טען גליקמן כי הנה מוכח כי הם הם העומדים מאחורי חוברת הציידים. כמו כן תבע את הרב יחיאל בלוי מקו ההגנה בטענה שדיבר נגדו בקו והוציא את דיבתו רעה.

השופט כאמור מקבל לאלתר את כל העדויות של התובעים למרות שאחד מהם מעיד רק על סמך האזנת סתר אסורה, השופט מתפתל בכל זאת למה הוא כן מקבלה, ואילו את עדויות ההגנה הוא פוסל במחי יד ללא בסיס נראה לעין.

בהחלטה של השופט מכך שהרב פיין העביר מייל של אחרים עם החוברת שהוא העומד מאחורי החוברת, היא הזויה בכל קנה מידה, והשופט עצמו כותב שמהמייל עצמו נראה כי הרב פיין לא עומד מאחורי החוברת והוא לא מעודכן במה שקורה שם, אבל בכל זאת מסיק השופט: "ואולם המייל בהחלט מלמד כי יש לנתבע יד ורגל בהפצתו או שלפחות ההפצה נעשתה על דעתו והסכמתו". שמעתם? אם ההפצה נעשתה על דעתו והסכמתו – שגם לזה אין ראיה מאותו  מייל, אלא הראיה היחידה שהוא שמח בכך שהופץ כזה חוברת, זה כבר מחייב אותו 200,000 ₪.

כך למשל, טען גם השופט שמה שהרב מרצבך ביקש מהרב פיין לשלוח את החוברת מוכיחה כי הוא זה העומד מאחורי החוברת, בשאלה כי אם לא, אז מדוע פנה דווקא אליו, אולם כל אחד מבין שזו ראיה מגוחכת. וכך יש עוד הרבה בכעין זה, אך לא כעת המקום להיכנס לכך.

פן נוסף בו פסק השופט, מלבד ההחלטה של השופט להסתמך על ראיות שלא שוות את כרעי התרנגולות, הוא הפן המשפטי, האם יש בזה בכלל לשון הרע, שהרי בכללי הוצאת לשון הרע המשפטי יש הגנה הנקראת 'אמת דברתי'. וכאן מחדש השופט בין רגע המצאה חדשה: מכיון שהם בכלל מכחישים את הקשר לחוברת, הם לא יכולים לטעון אמת דברתי, שהרי לטענתם הם לא קשורים לחוברת. כך לדברי השופט. המצאה נפלאה שהייתה טובה למסכת בבא בתרא ואם זה היה מהלכות מיגו וזכות טענה או הפה שאסר וכדו', אבל אין לזה תחילת טעם וריח כשמדובר על טענה משפטית לגבי דיבה. הלא הטענה אמת דברתי זה לא איזה זכות טענה אישית שקונים בבית משפט, אלא עניינה טענה הגיונית שאין בדברים הנאמרים דיבה אלא דברי אמת [לשון הרע מותר לדבר על כאלו אנשים, ומדין המשפט אין איסור דיבה אלא בסתם כוונה לפגוע ובאי אמירת האמת] אז מה זה משנה אם הם מכחישים את החוברת, סו"ס יש כאן טענה שעצם הדברים הם בכלל לא בכלל דיבה. אבל כשזה משפט פוליטי מה בכלל יש להקשות קושיות.

כמו"כ השופט יצר תקדים בסכום החיוב, שהרי בהלכון לשון הרע המשפטי לא ניתן לחייב יותר ממאה אלף ₪, וכאן חייב השופט מאתיים אלף ₪ בגין פיצוי על נזק, לא נזק שהוכח ולא מדין לשון הרע.

חלק נוסף בהחלטה מתייחסת ל'קו ההגנה', וגם שם לא חסרים הזיות וכללים בסיסים בחוקי המשפט ששונו כאן מתוך מטרה פוליטית. השופט טוען שהאמירה מיסיונרית ושמד, יש בהם כדי לשון הרע, כאשר ברור לכל כי בכל כלי התקשורת יש ביטויים הרבה יותר חריפים נגד אנשי מקצוע ועובדי מדינה, וזהו בדיוק חופש הביטוי, כינוי בן אדם בשל פועליו [למעט גנב וכדומה] מעולם לא נחשב ללשון הרע בשום תקדים משפטי. אבל כשזה מפשט פוליטי ככה זה נראה. נעלמו כללי המשפט הבסיסיים, העיקר שיוכלו לעמוד ביעדים.

אגב, השופט נפל בלהיטותו לחייב, כאשר חייב סך אגדי של דמי אגרה לפי סך התביעה של יהודה גליקמן, הסכום המופרז שהגיש על סך 2,400,000 ₪. הנתבעים טענו על ידי עו"ד יורם מושקט כי הסכום צריך להיות בייחס לדמי האגרה כפי הסכום שהם חוייבו בסוף, היינו חצי מליון ₪. השופט קיבל את הדברים והודה בטעותו, ותיקן את ההחלטה, כך שסכום החיוב הופחת בכחמישים אלף ₪.

ואכן, בשבוע שעבר הוגש ערעור, הן על חיובו של הרב פיין בגין חוברת הציידים, והן על חיובו של הרב בלוי בגין קו ההגנה. היות ולקח זמן לעור דין ללמוד את החומר, הוא ביקש הארכת מועד ערעור, אך באופן מפתיע הבקשה נדחתה, ומשום כך הערעור הוגש בתמציתיות והוא יוגש בהמשך בהרחבה. בשלב זה בשל  מספר סיבות וטעמים, החליט הרב מרצבך שלא לערער על ההחלטה.

את הערעור על חיובו של הרב שלמה פיין הגיש עו"ד יצחק בם ואלו טענותיו

1.         המשיב, מר יהודה גליקמן, שימש בשירותו הצבאי כסגן ראש מדור בני ישיבות בלשכת גיוס תל-השומר. המשיב בתביעות ייחס למערער (ונתבעים נוספים) שורה של פרסומים דיבתיים לטענתו, אשר במרכזם הייתה "חוברת הציידים" – חוברת המתארת באור שלילי ביותר את פועלם של קצינים השותפים למהלך גיוס של חרדים לצה"ל והכוללת פרטיהם, כולל כתובות ומספרי טלפון. החוברת הזאת, עריכתה והפצתה תעמוד במרכז הערעור, בעוד שלגבי יתר הפרסומים בית משפט קמא הנכבד לא קבע ממצאים ביחס למערער.

2.         המערער הכחיש כל קשר ל-"חוברת הציידים", כתיבתה, עריכתה והפצתה.

3.         כדי לאסוף ראיות בדבר זהות עורכי החוברת ומפיציה, המערער גייס חוקר פרטי, מר דודו גבאי, אשר גייס למשימה את אחיו, מר דודו רמון. מר רמון התייצג כחרדי אמריקני בעל אמצעים, אשר לאחיינו יש בעיה עם לשכת הגיוס, יצר קשר עם הרב יונה מרצבך (שהיה נתבע בתיק) ונפגש עמו, תוך הצגת מצג שבדעתו לתרום סכום נאה למאבק בגיוס החרדים. הפגישה הוקלטה.

4.         במהלך אותה פגישה, הרב מרצבך הציג ל-"תורם" (שהנו אחיו של החוקר הפרטי) את חוברת הציידים באמצעות מחשב. כאשר ביקש ה-"תורם" לקבל עותק של החוברת, הרב מרצבך התקשר כפי הנראה פעמיים למספרי טלפון בלתי ידועים, אך לא נענה. לאחר מכן, המערער התקשר למרצבך וזה ביקש ממנו לשלוח "סחורה" לכתובת הדוא"ל אשר נתן ה-"תורם" והעביר את הפלאפון ל-"תורם" שיכתיב את כתובת הדוא"ל. המערער אכן שלח לבקשת מרצבך את החוברת ל-"תורם", תוך שהוא כותב "מצורף הקובץ שחולל מהפכה של ממש בהבנת הסכנה שהציבור החרדי מצוי בו". מרצבך טען בפני ה-"תורם" כי את החוברת ערכו יחד עמו שלמה פיין (המערער) ובנימין חייט (נתבע נוסף אשר התביעה נגדו נדחתה) וכי עד כמה שידוע לו, אמורה לצאת מהדורה נוספת שלה.

5.         בית משפט קמא הנכבד קבע ביחס ל-"חוברת הציידים" כי לא הוכח שמי מן הנתבעים ערכו את החוברת. אולם, בהסתמך על הקלטת שיחה בין הרב מרצבך לבין מר רמון, אחיו של החוקר הפרטי, ובהסתמך על הודעת דוא"ל שנשלחה מאת המערער אל כתובת הדוא"ל שנתן מר רמון, בית משפט קמא קבע, כי המערער והרב מרצבך קשורים להפצת "חוברת הציידים" בין כמבצעים בצוותא ובין כמסייעים ועל כן קבע כי המערער ומרצבך אחראים להפצת "חוברת הציידים" מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין. ביחס למערער, בית המשפט ביסס את ממצאיו על דבריו של מרצבך לחוקר הפרטי ועל הודעת הדוא"ל שנשלחה מטעם המערער. ביחס לנתבע נוסף, בנימין חייט, אשר לגביו הייתה אך אמירה של מרצבך לחוקר הפרטי, התביעה נדחתה.

6.         בין משפט קמא הנכבד קבע כי "חוברת הציידים" מהווה כולה דיבה קשה, אשר אינה חוסה תחת הזכות לחופש הביטוי. כן קבע בית המשפט, כי משהרחיק את עצמו המערער מן הפרסום, בטענת "לא דיברתי" לא יכולה לעמוד לו ההגנה "אמת דיברתי" או הבעת דעה בתום לב.

7.         על בסיס אלה, קיבל בית המשפט את התביעה בכל הנוגע ל-"חוברת הציידים". בגין פרסום זה קבע בית המשפט שיש לפצות את המשיב בסכום המקסימלי הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע ואף מעבר לכך לפי אומדן הנזק. בית המשפט חייב את המערער לפצות את המשיב בסכום של 200,000 ש"ח, תוך חיובו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. מכאן הערעור.

8.         אלה טענות הערעור בתמצית:

א.         טעה בית משפט קמא הנכבד בקבלת הראיות ובהסקת מסקנות מן הראיות:

-           טעה בית משפט קמא הנכבד בקבלו את אמרת-חוץ של מרצבך נגד המערער. הדברים שהקליט אחיו של החוקר הפרטי מפי מרצבך נאמרו מחוץ לבית המשפט. מעל דוכן העדים מרצבך התכחש לדברים וטען שמדובר בדברי רהב. בניגוד לדין הפלילי, סעיף 10א לפקודת הראיות 'לא חלק במשפט אזרחי ואמירת חוץ של עד' לא יכולה להיות קבילה נגד נתבעים אחרים. טעה בית משפט קמא משסמך את ממצאיו נגד המערער על אמרת חוץ של מרצבך.

-           טעה בית משפט קמא הנכבד משקבע, כי המערער ידע במה עסקינן כאשר לפי הטענה מרצבך ביקש ממנו לשלוח "סחורה". בהקלטה נשמע צד אחד של השיחה ולא נסתרה האפשרות כי המערער שאל את מרצבך למה כוונתו, האם ל-"חוברת הציידים".

-           טעה בית משפט קמא הנכבד משהסיק על סמך משלוח הדוא"ל לבקשת מרצבך כי המערער היה שותף, בצורה זו או אחרת, להפצת "חוברת הציידים".

ב.         טעה בית משפט קמא משהרכיב את סעיף 12 לפקודת הנזיקין על גבי חוק איסור לשון הרע. פקודת הנזיקין אינה מהווה "חלק כללי" של כלל דיני הנזיקין, כאשר החוקים השונים מהווים "חלק ספציפי". חוק איסור לשון הרע כולל הסדרים ייחודיים לו ביחס לאחריות על פרסומים והפצתם ואין מקום לקרוא לתוכו הוראות סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

בחוק איסור לשון הרע קיימת התייחסות ספציפית לתחולת פקודת הנזיקין – בסעיף 25א נאמר, כי על עוולה לפי אותו סעיף יחולו הוראות שונות של פקודת הנזיקין, ובכלל זה של סעיף 12. מכלל הן שומעין אנו לאו – אם המחוקק החליט לייחד תחולה של סעיף 12 לפקודת הנזיקין לעוולה ספציפית לפי חוק איסור לשון הרע, משמעות הדבר היא שהוראות הפקודה אינן חלות על יתר העוולות לפי החוק.

ג.          טעה בית משפט קמא משהתעלם מהוראות סעיף 12 לחוק איסור לשון הרע, הקובע הסדר מיוחד של אחריות ביחס להפצת פרסומים. חוק איסור לשון הרע קובע הסדר מיוחד לאחריות של מי שמפיץ פרסומי לשון הרע. לפי סעיף 12, האחריות על ההפצה של הפרסום מוטלת אך על המפיץ פרסומי לשון הרע בדפוס. בענייננו, גם אם תישאר קביעת בית משפט קמא על כנה, לשון הרע הופצה באמצעים אלקטרוניים ולא בדפוס, ומשכך אין לחייב את המפיץ באחריות לפי חוק איסור לשון הרע.

ד.         טעה בית משפט קמא הנכבד בקביעתו, כי האמירות הנכללות ב-"חוברת הציידים" לא חוסות בצילה של הזכות לחופש הביטוי. הכלל הוא שכל ביטוי, קל וחומר ביטוי בנושא ציבורי מובהק השנוי במחלוקת חריפה, חוסה תחת הגנת הזכות לחופש הביטוי. השאלה אינה האם הביטוי חוסה בצלה של הזכות לחופש הביטוי, אלא מה מידת ההגנה שזכות זו מעניקה לו. נקודת המוצא של בית המשפט בדיון על יחס בין הביטוי הדיבתי לבין הזכות לחופש הביטוי הייתה מוטעית.

את הדברים המובאים ב-"חוברת הציידים" יש להבין על רקע המאבק הציבור החרדי נגד מה שנראה בעיניו כגזירת הגיוס – החלטה לגייס את בני הציבור החרדי לצה"ל, בניגוד להסדרים שהיו קיימים משך שנים מאז קום המדינה.

חוגים רחבים בציבור החרדי רואים את המאמץ לגייס את החרדים לצה"ל כגזרה המאיימת על אורחותיו, על אופיו ועל עצם קיומו של הציבור הזה כציבור נבדל בעל אורחות חיים ייחודיים ומחויבות מוחלטת להלכה ולתלמוד תורה. את "חוברת הציידים" יש להבין כזעקת שבר של הציבור הזה כנגד מי שהוא רואה כמאיימים עליו.

ה.         טעה בית משפט קמא הנכבד משלא דן בשאלה של הגנות אמת והבעת דעה ביחס ל-"חוברת הציידים". העובדה כי המערער טוען בתוקף כי אין הוא קשור לכתיבתה, עריכתה והפצתה של "חוברת הציידים" אינה גורעת כהוא זה מן הטענה כי החוברת כשלעצמה מהווה הבעת דעה לגיטימית על משמעות הגיוס בני ישיבות בעבור הציבור החרדי ומתארת כיצד נראים אלה העוסקים בענייני גיוס בעיני חלק משמעותי מן הציבור החרדי.

בבית משפט קמא לא הייתה מחלוקת, בעקבות הערת בית המשפט, כי למשיב היה חלק במערך הגיוס של בני הציבור החרדי. התיאורים המופיעים בחוברת המתארים את העוסקים בגיוס חרדים כ-"ציידי נשמות" ואת גיוס החרדים במושגים של שמד, מהווים הבעת דעה על תקפידו של המשיב בתפקידו הציבורי ובקשר לעניין ציבורי.

גם המשיב מודה, כי באידיאל, מי שמסוגל לשבת וללמוד תורה – מוטב שיעשה זאת, ומי שאינו מסוגל לכך – עליו לעשות את חובתו האזרחית ולשרת בצבא. מן הדברים של המשיב עצמו משתמע כי אין הוא מסוגל לשבת וללמוד תורה כל היום. השאלה מכמה ישיבות הוא סולק עקב כך הנה בבחינת פרט שולי.

טעה אפוא בית משפט קמא הנכבד משלא דן כלל בסוגיית תחולת הגנות האמת והבעת דעה בתום לב על עניין ציבורי ועל מעשיו של התובע בקשר לעניין ציבורי בהקשר של "חוברת הציידים".

ו.          טעה בית משפט קמא הנכבד בקביעת הפיצויים. בכתב התביעה התובע התייחס לפרסומים רבים ותבע כסעד עיקרי את הפיצוי הסטטוטורי המקסימלי בגין כל אחד מן הפרסומים והעמיד את תביעתו על 2.4 מיליון ש"ח לצרכי אגרה. כסעדים חילופיים התובע ביקש לפסוק לו פיצוי לפי האומדנה בגין איזה מן הפרסומים.

טעה בית משפט קמא הנכבד מהעניק לתובע הן סעד עיקרי (פיצוי סטטוטורי) והן סעד חילופי (פיצוי על נזק על-פי האומדנה).

טעה בית משפט קמא הנכבד משפסק לתובע הן פיצוי סטטוטורי מקסימלי והן פיצוי על-פי האומדנה. לא ניתן לפסוק הן פיצויים ללא הוכחת נזק והן פיצויים בגין אומדן של הנזק.

טעה בית משפט קמא הנכבד בכך שחייב שני נתבעים שונים לחוד בפיצוי ללא הוכחת נזק בסכום המקסימלי, וזאת בניגוד לסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע. בפועל יוצא כי בשל אותה "חוברת הציידים" המשיב מקבל פיצוי בסכום המקסימלי פעמיים.

טעה בית משפט קמא משקבע במשתמע, גם ביחס למערער, כי הפרסום (אשר אותו אין בית המשפט מייחס למערער כלל, כי אם את ההפצה בלבד) היה "בכוונה לפגוע". הקביעה התבססה על אמירות של מרצבך לחוקר הפרטי, האמירות האלה אינן קבילות נגד המערער ומכל מקום אינן מחייבות אותו. על פני הדברים, החוברת והפצתה באה לא על מנת לפגוע בפלוני, אלא על מנת להיאבק כנגד הניסיונות לגייס את בני הישיבות לצה"ל.

טעה בית משפט קמא בקביעת סכום הנזק בו חייב את המערער והתעלם מן העובדה כי גם לפי קביעת בית משפט קמא המערער לא יצר, לא כתב ולא ערך את החוברת, אלא לכל היותר הוא קשור להפצתה, באופן כלשהו, אשר אותו שבית המשפט לא היה יכול לקבוע. טעה בית משפט קמא הנכבד שחייב את מי שהיה לכל היותר מעוול משני (לשיטת פסק הדין) בסכום נזק כה משמעותי.

טעה בית משפט קמא משהביא בפסק הדין פרסומים רבים כרקע לדיון. הפרסומים האחרים, גם אליבא דפסק הדין קמא אינם קשורים למערער או מי מהנתבעים ומשכך לא היה מקום להביאם במסגרת פסק הדין באופן שמשתמע ממנו כי הפרסומים האלה "זלגו" לעבר קביעת סכום הפיצוי.

9.         מן הטעמים האלה, מתבקש בית משפט קמא לקבל את הערעור, לבטל את הקביעה לפיה המערער אחראי להפצת פרסומי דיבה בעניינו של המשיב ולבטל את פסיקת הפיצוי וההוצאות לטובת המשיב. לחילופין, ולנוכח האמור, מתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע כי הביטויים המצויים בחוברת חסים תחת צלה של הזכות לחופש הביטוי, רובם מהווים הבעת דעה לגיטימית ובתום לב בעניין ציבורי ואף אם חורגים הם מגדרי הבעת דעה בתום לב, מתבקש בית המשפט להפחית באופן משמעותי את גובה הפיצוי שנפסק.

כאמור, מדובר בתמצית הערעור אשר הוגשה במהירות כדי להספיק לעמוד בזמן הקצוב, והיא תתרחב ותנומק הרבה יותר בהמשך.

גם הרב יחיאל בלוי הגיש ערעור על פסק הדין, בנתיים על ידי עצמו, וזאת גם כן בשל הסיבה מקוצר זמן, ובהמשך יצטרף עורך דין להליך.

בערעור טוען הרב בלוי כך:

1.         אני שידרתי בערוץ טלפוני בשם "קו ההגנה". מדובר בשירות חדשות לציבור החרדי, שבו כל אדם יכול להתקשר למספר טלפון קבוע וידוע ולשמוע הקלטה של חדשות, פרשנויות ושיחות בענייני דיומא. במסגרת הערוץ התייחסתי ודיברתי על פועלו של המשיב שהיה בזמנו סגן ראש מדור בני ישיבות בלשכת גיוס וחלק מאחריותו היה גיוס חרדים לצבא.

2.         במסגרת אותו ערוץ "קו ההגנה" אמרתי את דעתי על מפעל גיוס החרדים ואת דעתי על מר גליקמן ועל מעשיו כמי שנוטל חלק במפעל הזה. אמרתי שמדובר במסלולים של שמד ומר גליקמן הוא המנוע מאחורי הצלחת המסלולים הללו, שלשכת הגיוס היא לשכת צייד ופעילותו של מר גליקמן היא פעילות מסיונרית שנועדה למשוך חרדים למסלולי השמד. אמרתי שמר גליקמן הנו חרד"ק (חרדי מודרני) וחוטא ומחטיא את הרבים הכל בגלל פעילותו לגיוס חרדים.

3.         בית המשפט קבע, כי חופש הביטוי לא חל על הדברים שאמרתי ומדובר בהוצאת דיבה וחייב אותי לפצות את מר גליקמן ב-100,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

4.         טעה בית משפט קמא משקבע שחופש הביטוי לא חל על הדברים שאמרתי. הציבור החרדי כולו נזעק על ההחלטה לגייס את בניו לשירות צבאי, בניגוד להסדרים שהיו נהוגים בעבר. הציבור אליו אני משתייך רואה את השירות בצבא כמנוגד לחלוטין לדרך החיים והערכים עליהם גדלנו וכפתח להפקרות ולפריקת עול תורה ומצוות. מבחינתנו, הגיוס לצבא של צעירים חרדים היא חרב המונפת עלינו, על אורח חיינו ועל עתידנו כקהילה המקיימת אורח חיים שכולו מוקדש לעבודת ה', שמירת התורה על כל דקדוקיה ולימוד התורה. הדברים שאמרתי היו בבחינת זעקה נגד הגיוס ונגד מי שעוסקים בגיוס בני הציבור שלנו.

5.         טעה בית משפט קמא משקבע על ביטויים שנאמרו כהוצאת דיבה, כאשר מדובר בביטויים שנכתבו ונאמרו ופורסמו בשער בת רבים על ידי רבנים מורי הוראה ואישי ציבור מכל המגזרים במשך עשרות שנים, בהתייחס לגיוס לצבא ולפועלים לגייס חרדים לצבא, ומהווים ממילא מונחי התבטאות הרווחים בציבור החרדי, המהווים דעה של הציבור החרדי נגד הגיוס.

6.         טעה בית משפט קמא משלא קבע שעומדת לי הגנה של הבעת דעה בתום לב על התנהגות של מר גליקמן בתפקידו הציבורי ובהקשר לעניין ציבורי. גיוס בני הציבור החרדי הוא עניין ציבורי ממדרגה ראשונה. כל מה שאמרתי נוגע למשמעות הגיוס בעיני ודעתי על מי שעוסק בכך. לגבי מר גליקמן עצמו התפרסם ברבים שעיסוקו בגיוס חרדים (כולל כתבה ב-ynet) בזכות הפרסומים האלה מר גליקמן נהייה מפורסם והפך להיות לסמל של מי שפועל לגיוס החרדים. דברי באו בעקבות הדברים שפורסמו אודותיו. ב- ynetהאירו את מעשיו באור חיובי, כי ynet סבורים שגיוס חרדים זה טוב ואני הארתי את מעשיו באופן שלילי, כי אני סבור שגיוס חרדים זה רע.

7.         טעה בית משפט קמא משלא נתן את דעתו לכל ההגנות המובאות בחוק לשון הרע, ואשר נטענו בכתב ההגנה בסעיף 46.

8.         טעה בית משפט קמא משחייב אותי בסכום פיצויים הגבוה. דברים שאמרתי היו בחלקם חזרה על תוכן פרסומים אחרים אודות מערך גיוס החרדים ואודות מר גליקמן ולא היה בהם משום חידוש.

9.         החיוב בסכום פיצויים גבוה גם אינו מוצדק. לא אמרתי עובדות לא נכונות על מר גליקמן, אלא תיארתי את פועלו בביטויים ערכיים שליליים. אני מאמין באמת ובתמים שמה שאמרתי הוא נכון, הגיוס הוא שמד ומי שפועל לגיוס החרדים כמוהו כמי שעוסק במיסיון. לא היה מקום לחייב אותי בסכום פיצויים כזה על כך שאני מבטא את הדברים בהם אני מאמין באמת ובתמים.

10.       אבקש אפוא לקבל את הערעור ולבטל את החיוב שלי בפיצויים, או לפחות להפחית את סכום הפיצויים באופן משמעותי. כמו כן, אבקש לאפשר לי להגיש ערעור מתוקן ומקצועי לאחר שאמצא עורך דין ואסדיר את הייצוג.

עד כאן הערעור. גורמים משפטיים רבים שנחשפו להחלטת השופט מנחם מזרחי, היא מעוותת מכל זווית אפשרית, ואין בכלל ספק שכל כולה פוליטית, בפרט לאחר שראה את התייצבותם של בכירי המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לצד התובע, בלי שבכלל יש להם דעה או ראיה לקשר של הנתבעים לאותה חוברת ציידים.